אתם בוודאי מכירים את הרגע הזה: השעה מאוחרת, בדיוק סיימתם יום ארוך ומייגע אבל יש לכם עוד הר של מטלות (שלא נדבר על לשטוף כלים ואת עצמכם), ולמרות כל זה – התוכנית התיעודית בנטפליקס שעוסקת במיני זוחלים מהעת העתיקה נראית פתאום כמו הדבר המרתק בעולם.
גילוי נאות: את הכתבה הבאה תכננתי לכתוב עוד בסמסטר הקודם. מפה לשם, מצאתי את עצמי בחום יולי אוגוסט יוצאת מהמבחן האחרון ומשקרת לעצמי ולעורך שלי שאכתוב אותה בסופ"ש (סליחה מתן). וככה בלי ששמתי לב ספטמבר כבר הגיע ועוד לא המציאו את הפונקציה שיעירו אותי כשהוא יגמר.
"דחיינות כפייתית סטודנטיאלית" בשמה המדעי, היא תופעה ידועה לשמצה המתאפיינת בניהול זמן לקוי בשילוב יכולות הדחקה גבוהות. לרוב היא מתרחשת כשהמציאות אינה כוללת מספיק הנאות, וגורמת לנו הדחיינים להסתפק בהנאות נחותות כגון צפייה באח הגדול תוך כדי הפשרת פיצה מעדנות שנשארה במקפיא מחודש נוברדר. לעומתנו הדחיינים, יש זן אחר של אנשים, "אנשים דוחים", שאשכרה עומדים ביעדים ומטרות ומצליחים להתגבר על זה, וזה לגמרי דוחה בעיני.
בעודי אוספת את השאריות של הפיצה ושל עצמי, עם 17.5 הפסקות קפה ומאפה לטשטוש חושים, לפתע הצלחתי לפתוח את הלפטופ ואפילו להקליד. לא נעים להגיד זאת באמת לא משימה כזו מורכבת ועדיין היא דרשה יותר כוח רצון מהמרתון שעשיתי (שר הטבעות 1-3 כמובן). כנראה שהכל באמת חונה בכמות כוח הרצון שיש לך וזאת בעיה כשיש לך הרבה סיפוקים ומעט מוטיבציה לדחות אותן.
לקראת הסמסטר שמתקרב ובא עלינו לרעה, החלטתי לתת לכם את כל המידע שבעולם ובגוגל על דחיינות כפייתית, אתם כבר תחליטו לבד באיזה צד אתם רוצים להיות: