כסף, ערכים או ברז ראמן?

ראשית, אבקש להאשים את ההסללה החברתית שהפכה אותנו לכאלה. כן, גם עלינו, הנאורות, הפמיניסטיות, "נשות הקריירה", הצליחו להערים במוסכמות חברתיות שסללו את דרכינו ולא הותירו לנו הרבה ברירות. "תלמד משהו שיביא כסף הביתה" כך אמרו לנדיר האקרמן, אז הוא הלך ללמוד איך להיות אח מוסמך במדעי המחשב, הסמיך את עצמו לתואר דוקטור, כל זה מייד בסיום שירותו בצה"ל בגיל 12 ביחידה סודית. ומה אני עשיתי בגיל 12? קליפ בת מצווה לצלילי השיר "תעשי רק מה שאת אוהבת". וכך אכן עשיתי, רק מה שאני אוהבת: דשא ותנועות נוער.

אבל מה בנוגע לזה שאני חלק מדור מפונק? זה שרוצה לעבוד מעט ולקבל הרבה, שמחליף עבודות באובססיביות וחי בפומו מתמיד, שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. זה נורא רומנטי לחשוב שהכסף לא משנה, אבל המחשבה על האפשרות שלא אטוס כל שנה לחו"ל מעבירה בי צמרמורות.

וכאן מתחילה הדילמה, הרי כל אחד יכול לסלול את דרכו להייטקס. גם אני שמבלבלת לכם את השכל למחייתי, יכולה למכור את נשמתי לשטן באיזה טייטל של תשעה שמות ככותבת תוכן. אבל זה פשוט לא מעניין אותי. מה כן מעניין אותי? לכתוב על מה שבוער בי, לשנות את העולם, והכי חשוב – לא לשבת במשרד שיש בו קירות לבנים ואנשים אפורים.

כזו אני, פריבילגית של התפר בין שני הדורות, גדלתי בלי שיעשו לי רצח עם. רוצה לעבוד בשכר מעליב בעבודת החלומות, ולטוס למלדיביים כל קיץ. חס וחלילה שלא אעבוד בעבודה אחת, שלא נדע – קביעות ופנסיה! נולדתי לעשות רק מה שאני אוהבת. בלי לשלם מחירים כבדים, רק ליהנות ולהגשים חלומות. מערכון קצר של ארץ נהדרת הבהיר לי כמה אני טועה:

"יוזרים קונים באמזון, ווינרים – אמזון קונה אותם.

ליוזרים קשה לגמור את החודש, לווינרים – קשה לגמור את התן ביס". (נ. האקרמן)

אז פתחתי לינקדאין, השגתי 500 קונקשנס, כתבתי סקילס שלא מביישים את אובמה, ופרסמתי פוסטים נרקיסיסטים כיאה לפלטפורמה. רפרפתי במשרות הפתוחות ואחרי כל התהליך המייגע הבנתי דבר אחד – אני לא רוצה הייטקס. אני רוצה לרצות להיות מאלה שרוצים להיות בהיטק. זה יסדר לי את החיים. אבל למה אני לא רוצה?

עם ראש פתוח ואופטימיות יצאתי ליריד התעסוקה.

למרות התחושה הקיפוח ומבטי הרחמים שניבטו אלי מכל עבר לא התייאשתי. לא ציפיתי מ"מדעי הכלום" שיפתחו לי דלת לאינטל, אבל וואלה-היה טעים.

נו… אז מה עדיף? כסף או ערכים?

#ברז_ראמן

בתיאבון.