מבוגרת קוראת ספר

קורונה, יום השואה ומה שביניהם

דיקלה קציר

כל ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה הייתי לוקחת חלק בטקס ממלכתי או עירוני ומצטרפת למפגש זיכרון בסלון. עם עדות, בלי עדות – העיקר ביחד.

כל טקס שהתחיל אחרי הצפירה המצמררת היה מרגש עד דמעות, כל שיר חותך וצורב את הנשמה, כל הדלקת נר הרגישה לי כמו ניצחון קטן ונקמה מתוקה.

שלא נדבר על פולחן התרבות שהפכה לחלק בלתי נפרד מריטואל יום השואה. רשימת שינדלר, הפסנתרן או אפילו שומרת גן החיות (החדש יחסית) – תמיד יצא לי לצפות בז'אנר הזה, במיוחד ביום השואה.

אבל השנה משהו חדש קרה.

הטקס העירוני שודר בלייב בעמוד הפייסבוק, אליו צורפו מלא אימוג'ים שהיו אמורים להביע את התחושות שלנו באותו רגע, אימוג'י עצוב, אימוג'י בוכה, אימוג'י כועס.

הזיכרון בסלון הפך לזום בסלון – שלא ברור לך מה המעמד שלו. אתה לא יודע כמה אנשים בדיוק צופים איתך בסיפור המרגש ואתה לא קורא את שפת הגוף של הסובבים שלך כי אין מצלמות. פתאום הביחד, שאולי ברמה כמותית היה גדול יותר מזיכרון בסלון רגיל, דווקא הרגיש מבודד יותר.

השתדלתי לצפות בטקס של האוניברסיטה, באמת שכן. אבל ברגע שזה התחיל להיות מקוטע הבנתי שהחיבור הרגשי כבר לא יקרה כמו שהיה אמור לקרות.

השנה אפילו לא ראיתי סרט. מאסתי ממסכים, סדרות וסרטים. כל זמן שהוא בלי מסך הוא זמן מבורך, זמן לעצמי – סוף סוף.

והצפירה, מה איתה? בצפירה הייתי לבד. פשוט עמדתי באמצע הסלון הקטן, לבד. לא לבשתי משהו מיוחד או בגדים לבנים, לא הייתה לי מדבקת פרחים על חולצה חגיגית.

אבל דווקא הלבד, שהיום מורגש יותר מתמיד היה הדבר שהכי אזכור מיום הזיכרון הזה. כי כל יום שעובר – הם לבד יותר. וכל לילה שעובר – הם בודדים יותר. ועכשיו? יותר מתמיד. דווקא הלבד–הלא-מיוחד-הזה, הרגיש עמוק יותר. רלוונטי יותר לתקופה.

הלקח שלי ליום השואה 2020 הוא שצריך לזכור לא רק ביום השואה, וצריך לעזור לזולת לא רק בימי קורונה. ובקלות – כל אחד יכול להיות לבד.

מה שבטוח, שאני לא אשכח את יום השואה הזה.

נגישות