דממה

דממה דקה

עדי שמאי

מה זאת אומרת אני חייב להישאר בבית? בבית? במטר רבוע החונק הזה? אני, הטלוויזיה, הספר והצ'יפסר?

אין סיכוי… אין שום סיכוי שזה יקרה. אני חייב ללכת לעבודה, לשוק, לסדר, לארגן את הדירה החדשה!

אין שוק? בכלל? הוא סגור? לא ייתכן, מאז שאני מכיר את עצמי השוק פתוח כל יום חוץ משבת, שבת מנוחה. אני לא מאמין שזה המצב, אני פשוט לא מאמין למשמע אוזניי.

התבוננתי בסבא אוחז את ראשו בידיו, עם אנחה גדולה בלב ואומר לי "אני לא רואה את עצמי נשאר בבית ימים ושבועות, העשייה קוראת לי, השגרה, המשמעות".

סבא שלי בן 83, כבר מזמן היה אמור לצאת לפנסיה… ועם זאת מחליט כל בוקר לקום לעבודה, לעשות, להכין, ללכת, להנות ופשוט להיות. הוא חותך מדי יום ארוחת צהריים לכל העובדים; סלט חתוך דק-דק עם אבוקדו, אהבה והרבה בוטנים. הוא לא תיאר לעצמו שמהרגע שהנגיף פרץ הוא יכין סלט רק לצלחת אחת.

סבא שלי בן אדם ששומר על עצמו, אוכל בריא, מטפל בעצמו וערני למצבו. סבא שלי גם מאוד חושש מהקורונה, כי כנראה הוא מרגיש שזה כבר גדול עליו, שזה לא בשליטתו, שזה חונק אותו מכל כיוון.

אני מסתכלת על האנשים שמתמודדים עם התקופה האחרונה שבאה עלינו, מסתכלת על האנשים שהמגפה נכנסה להם הביתה, שואבת מהם כמעט הכל: את השגרה, את הביחד, העשייה, הרצון לקום בבוקר. ואינם מצליחים לראות עוד קצה של תקווה או אור.

התקופה האחרונה מציפה בי הרבה מחשבות ותהיות, אני חושבת שאני לא באמת מעכלת את המצב, ובמיוחד בתור סטודנטים אולי זה פחות משפיע עלינו ופחות מטלטל את שגרת החיים כרגע. אני מתגעגעת למפגשים חברתיים, לשיחות בהפסקות, להליכה ברגל. לצרות פשוטות של "מתי מגיעה הרכבת", "צריך להמתין כמה דקות לשבת במסעדה", "אויש שוב ערב של משחק כדורגל…"

ועם כל הדברים שבאים עלינו רע בתקופה הזאת, יש גם כמה ניצוצות. יש משפחות שזו הזדמנות עבורן לבלות עוד שעות וזמן ביחד. זמן לעצור מהמרוץ שרדפנו אחריו הרבה מאוד זמן, מן ההתבוננות על הכאן ועכשיו, על החיים שאני מייצר לי: האם זה מה שאני רוצה? האם טוב לי? לאן אני באמת שואף להגיע? האם אני עוצר ובוחן את אותן השאלות בשגרת היום יום? מה אני רוצה לעשות ביום שאחרי..? מתי בפעם האחרונה פשוט בהיתי בחלון? ונתתי לכל המחשבות לרחף מעל ראשי…

בימים אלו אני משתדלת להתקשר לסבא וסבתא כמה פעמים בשבוע, ולדבר עם ההורים. אני מנסה לעשות כל יום דבר אחד לפחות שעושה לי טוב, ועם כל מה שמסביב, אני בעיקר מנסה לקחת את המצב בפרופורציה, להעריך את מה שקיים, לאחוז בו היטב, ולקוות לבריאות לכולנו.

בינתיים, אני חותכת סלט דק דק כמעט כמו של סבא, רק חסר לי בוטנים.

נגישות