יום האהבה

האהבה עיוורת

ליאור גבאי

תמיד הייתי כזו שנכנסת לטרנדים מאוחר מדי. באינסטגרם פתחתי חשבון רק שנים אחרי שכולן כבר היו שם, ל-TikTok אין מצב שאני נכנסת. חוץ מהעניין של הקפה הקוריאני, שבזה הקדמתי את זמני, בכל שאר הדברים אני מגיעה אחרי כולם. לכן, זה לא מפתיע שרק עכשיו צפיתי בתכנית הריאליטי האמריקאית, "האהבה עיוורת". אל תשפטו, כולנו מחפשים מקום מפלט בימי הקורונה שבו נוכל להתנתק ממחשבות ולשקוע בחייהם של אחרים. אחדים מוצאים את זה ב"חתונה ממבט ראשון" או ב"אח הגדול", ואחרים ב-Netflix.

בשונה מ"חתונה ממבט ראשון", במקבילה האמריקאית בני הזוג בוחרים זה את זה, ולא מצוותים על ידי מומחים. הדייטים מתרחשים בתאים, בהם הזוגות יכולים לדבר זה עם זו, אך לא לראות מי שעומד (או יושב, ברוב המקרים) בצד השני של הקיר. לאחר מספר שיחות, כאשר אחד מבני הזוג מציע נישואים, הזוג נפגש ורואים זה את זו לראשונה. אז הם יוצאים לחופשה רומנטית, עוברים לגור יחד, ובסופו של דבר, תוך חודש וחצי עומדים תחת חופה. במעמד הקדוש ההוא, כל אחד מבני הזוג נשאל פעם נוספת האם רוצים להתחתן עם מי שעומד מולם, כל זה מול המשפחות והחברים. אזהרת ספוילר: זה לא תמיד נגמר ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

מלבד הרגשות העזים שתכנית כזו יכולה לעורר, רגשות כמו כעס, שעשוע, זלזול, רחמים או אפילו התרגשות, היא מעוררת גם שאלות. הגדולה מביניהן, שהיא גם מהות התכנית, היא האם האהבה באמת עיוורת? דווקא בעידן הקורונה, לתחושתי, השאלה הזו יכולה לקבל מענה הרבה יותר מאשר בתקופות של שגרה.

נכון, דווקא עכשיו יש יותר זמן לדפדף בין כל אפליקציות ההיכרויות, להעביר שמאל, ימין, שמאל או לעשות לייק על פי התמונות שאנשים ונשים בחרו להציג. אבל בהתחשב בעובדה שאנחנו לא יכולים (או לא אמורים לפחות) לצאת מהבית בזמנים שכאלו, אין לנו אפשרות להיפגש עם אותם אנשים. מה אנחנו כן יכולים לעשות? לנסות לפתח שיחה, שהיא קצת מעבר ל"מה לומדת?" או "איזו שנה?". שמעתי על מיזמים שקוראים להיכרויות דרך העולם הווירטואלי גם, ואולי דווקא, עכשיו.

והבונוס הכי גדול בכל העניין? "לצאת" לדייט בזום! אין את כל המשחק הזה של איך יתחלק החשבון, לא צריך להתבייש מלנשנש מול מישהו אחר. אפשר לבוא בפיג'מה! ואם לא זורם לך, את יכולה פשוט להגיד שיש לך בעיות באינטרנט ולהתנתק במקום לבקש מחברה שתתקשר להציל אותך בתירוץ גרוע. סתם, סתם. זה לא יפה. אל תעשו את זה.

בסדר, אולי זה טיפה מאבד מהפואנטה של "האהבה עיוורת" כשיש מצלמת וידאו מעורבת, אבל אפשר להתחיל בשיחות טלפון ולראות איך זה זורם משם. אפשר לגלות הרבה יותר נושאים משותפים כשאין את הלחץ של מגע ברקע. אין תחושה של מחויבות לנשיקה כבר בדייט הראשון, אפשר לתת לדברים להתפתח. זה אפילו יכול ליצור משהו עוצמתי יותר, אם נותנים לזה להיבנות נכון. אפשר לשחק במשחקי רשת שיקלו על שבירת הקרח. אפשר לדלג בין רקע לרקע, כך שהדייט יכול להתחיל במסעדה ולהסתיים בחוף הים, או שאפשר לשים רקע של קולנוע ולצפות ביחד בסרט דרך "נטפליקס פארטי". מי אמר שהרומנטיקה מתה?

אולי אם הדברים עובדים ממש טוב אפשר כבר להכיר אותו לחברות! בטוחה שיהיה הרבה יותר קל לתאם זמן שבו כולם נפגשים מאשר בזמן של שגרה. פלוס, כל אחד נמצא באזור הנוחות שלו, כך שהתחושה טבעית וזורמת יותר. זה הזמן שלנו לבחון עד כמה אנחנו יצירתיים ולא בנאליים.

אז יש מצב שהאהבה יכולה להיות עיוורת, או אולי לפחות קצרת ראיה? זה לא מעליב אם גם אני בעצמי מרכיבה משקפיים.

נגישות