בלון מחייך

חצי הכוס המלאה של הקורונה

דיקלה קציר

הגיע הזמן להודות באמת הכואבת- גם לקורונה יש חצי כוס מלאה! עם כל הקשיים, האתגרים, המשבר ואי הוודאות – הקורונה הביאה איתה כמה פנינים מעולות!

ראשית, בתור התחלה, בואו נדבר רגע על הסגר. לא חשבתי שאני כל כך אעריך את הפעולה הפשוטה של לצאת מהבית. מי היה מאמין, שבמשך חודש לא יצאנו מהבית? התחלנו לבשל, התחלנו לשפץ, ואפילו מצאנו נחמה אצל השותפים שלנו בעיתות משבר.

שנית, קורסים מקוונים בזום- ואם מפרידים את הכיתה מהתואר, ואת המקרן מהמרצה – סך הכל די נחמד לנו בזום. אנחנו בוחרים רקעים בהם אנחנו רוצים להיות, אנחנו מרגישים בנוח לשאול שאלות, ואנחנו יכולים להחליט לכבות, גם אם רק לרגע, את המצלמה, ולהרגיש בנוח יותר. הרי לא סתם אומרים שאת הכי יפה שנוח לך. שאף אחד לא יגיד לי שרע לו עם האופציה שנתנו לנו להשלים הרצאות כשנוח לנו, להיעלם לכמה רגעים במצלמה או סתם לראות את כל הכיתה במסך אחד, ואולי טיפה להתגעגע…

שלישית, גולת הכותרת של התקופה- מצאנו תחביבים חדשים! אם נניח לרגע את תופעת ה-#חלה_בצורת_מפתח – כולנו ניסינו דברים חדשים, דברים שלא היה לנו זמן אליהם! התחלנו לגדל צמחים ותבלינים (וגם להבין מה ההבדל בין כוסברה לפטרוזיליה, בערך), מצאנו  נחת באפייה, בישולים ושיתוף מתכונים, מצאנו את עצמנו מתקנים את הצינור המעצבן, סותמים את החור שעשינו בקיר בישיבת ברקה בסמסטר ג' ואפילו עשינו סדר במגירות שכבר קרסו מרוב סיכומים ישנים.

רביעית, וחשוב לא פחות משלישית, מצאנו נחת! ורוגע! עכשיו שחלקנו היינו מובטלים לרגע, הבנו שסך הכל לחץ דרך לא טובה לעבור מהצד את השגרה שלנו, ואם אנחנו מבינים מה חשוב באמת, ומה שווה להשקיע יותר או פחות, לחץ הוא מיותר, לא הכרחי ובעיקר מזיק. עכשיו שכשיש זמן, אפשר לחשוב יותר, לשוחח יותר, לדמיין יותר..

חמישית, מה שליווה אותנו לאורך כל הקורונה- הדאגה לאהובים שלנו! להורים שלנו, לסבים וסבתות שלנו, לכל אלו רק רצינו לחבק ולנשק כל המן הזה, ופשוט לא יכולנו. בימים אלה, של איחוד וקירוב לבבות, אנו מבינים כמה מגע זה הכרחי, כמה חום המשפחה נותנת, וכמה הסביבה שלנו חשובה לנו ואנחנו לה.

למרות שהקורונה הביאה איתה תופעות חדשות ומשונות כמו ביקוש הזוי לביצים, משאיות מוזיקה ודמויות שלא הכרנו לפני (מעריצה של פרופ' לס), הקורונה גם גרמה לנו לחזור למדורת השבט – להתכנס יחד, כולנו, סביב הצהרת ראש הממשלה ולהבין איך ייראה המחר שלנו, ולמה עוד נמשיך להתגעגע (שמישהו כבר יחזיר את בתי הקפה, פליז). חשבתם/ן לעצמכם/ן כמה עוצמתי זה? שסביר להניח שכולנו עושים את אותו הדבר, באותה השעה, כל אחד בסלון שלו?

ואם אפשר, ברשותכם/ן…אפשר לדבר על כמה דברים מוערכים יתר על המידה? אנחנו לא צריכים לשבת על הבר עם יין מפונפן כדי להשתכר ולהנות, אנחנו לא צריכים ללבוש שמלה קצרה מדי במועדון כדי לרקוד , כשיש את עומר אדם בסלון, ואנחנו בטח שלא צריכים לקנות כל לא כך הרבה…ברגע ש"שחררו" את מרכזי הקניות והקניונים- לא הרגשתי שחסר לי שום דבר. מה שיש לי עכשיו- זה מספיק, ואפילו יותר מדי. אולי קצת נתחיל להיות ותר מודעים למה אנחנו מוציאים, על מה אנחנו מוציאים – ואם זה בכלל חשוב לנו..ואם משהו אחר יכול לגרום לנו להרגיש טוב באותה מידה.

יש עוד המון דברים שהביאה איתה הקורונה, ותאמינו לי שמצעד הקורונה החגיגי עוד עתיד לבוא במוסף אחר, כשכל זה ייגמר…אבל לביינתים- אני אסתכל רק על חצי הכוס המלאה של הקורונה – ועליה אני אספר לאלו שישאלו אותי עליה בעתיד.

מה אתם/ן לקחתם/ן מהקורונה? מוזמנים לשתף…ועד אז – שיהיה לכם/ן שבת שלום!

 

 

 

נגישות