חגיגות 30 בצל הקורונה

שיר געש

שלום, קוראים לי שיר, ולמרות גילי המופלג אני סאקרית של ימי הולדת. מרגע שיום ההולדת שלי מסתיים, אני אפילו לא מחכה –  וכבר ומתכננת את יום ההולדת הבא. השנה התרגשתי במיוחד, בכל זאת, החלפת קידומת זה משהו שקורה פעם בעשור. המחשבה על להיפרד משנות ה-20 שלי לא באה לי בקלות ולוותה בתחושת חוסר מיצוי – אולי בגלל שהתחלתי להנות מהן יחסית מאוחר, ולכן החלטתי לחגוג בגדול כדי להזכיר לעצמי שאומנם באופן רשמי אני בת 30 – אבל באופי אני גג בת 22. ארגנתי לעצמי לא פחות מ-4 חגיגות יום הולדת (!): אחת עם החברים במרכז (שלא יגיעו עד לב"ש), אחת עם החברים בב"ש הבירה, אחת עם המשפחה, ולסיכום סופ"ש מפנק בבית מלון עם הבן זוג.

מפה לשם הגיע לו חודש מרץ המיוחל ואיתו, איך לא, הודעות הטקסט מהמועדונים השונים שאני חברה בהם (זקנה כבר אמרנו?) המזכירות לי על ההטבות השונות שמגיעות לי לכבוד יום ההולדת, וכמובן ההתרגשות ההולכת וגוברת. יחד עם ההתרגשות לקראת החגיגות, גדלה גם ההכרה וההשפעה של הילדה החדשה בשכונה – הקורונה. ממשהו רחוק שנמצא במזרח ורלוונטי רק לאלו שחוזרים מחו"ל, זה נהיה יותר ויותר קרוב ולא מעט חולים התגלו בארץ ויותר ויותר אנשים נכנסו לבידוד. ואני? אני עדיין לא הצלחתי להבין את המשמעות הגדולה של הדבר הזה שנחת עלינו ורק התפללתי וקיוויתי שזה לא יהרוס לי את החגיגות שכל כך חיכיתי להן. "רק שנסע למלון ואחר כך לא אכפת לי להיכנס להסגר" אמרתי לעצמי ולכל מי שהיה מוכן לשמוע (אמא שלי בעיקר). אבל זה לא ממש עבד לי.

שבוע לפני יום ההולדת, תוך כדי חגיגות פורים שאף אחד בבאר שבע לא הסכים לוותר עליהן, התחלתי להבין כמה המצב קריטי והחלטתי שאולי את החגיגות עם המשפחה  עדיף לבטל – בכל זאת קבוצת סיכון ועדיף לבטל עכשיו, ושיחגגו איתי בשנים הבאות –  זאת בהנחה ובתקווה שנגיע לשנה הבאה, או לפחות נעבור את פסח. התבאסתי, כי אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל התנחמתי בעבודה שנותרו לי עוד  חגיגות אחרות.

יומיים לפני החגיגה הראשונה המתוכננת, זו שבתל אביב, הקורונה המשיכה להתפשט בארץ ועוד ועוד אנשים נסגרו בבתים. גם הקיץ כנראה פחד להדבק ולפספס את זמנו, חזר למחבוא שלו וקיבלתי סופ"ש סוער, רועם וגשום. כל הסימנים אמרו לי לעזוב את זה, גם לי אין באמת כוח לנסוע לתל אביב במבול, ובטח יהיה לי "הקיץ של אביה" כי כולם יפחדו להידבק ואולי "עדיף לוותר מראש מאשר לשבת בשולחן ארוך עם עצמי מבלי שיהיה מי שיצחק עליי כשאני שיכורה" – אבל החלטתי לא לבטל- כי החגיגה חייבת להימשך!

למזלי יש לי קבוצת חברים מופרעת, שהצטיידה במטריות, מסכות ואלכוג'ל, ובאה להרים לי (ואותי, כי ממה שאומרים נפלתי כמה פעמים). יומיים אחרי זה כבר הודיעו על ההגבלות החדשות ושאר החגיגות בוטלו. אך למרות מה שהרגשתי וחשבתי כל החיים, מסתבר שיש לי יותר מעשרה חברים.

ביום הולדת עצמו התעוררתי ביקיצה טבעית כמו שאני אוהבת, מתנת מעבר לעבודה מהבית בעקבות המצב, וקיבלתי ים של אהבה מהחבר, חברות טובות שפינקו אותי בעוגה שווה, טלפונים וסרטונים מהמשפחה ועוד כמה אנשים שכנראה אכפת להם ממני. זו אמנם לא הייתה החגיגה שציפיתי לה, ומודה שאפילו הייתי בבאסה, אבל בתכלס, זה היום הולדת הראשון מזה שנים, שלא בכיתי בו מעצב מאיזושהי סיבה. אולי מגפה גלובלית (שמנטרלת את המשק ועושה כאוס בעולם) זו אחלה סיבה לחגוג 30 שוב בשנה הבאה.

נגישות