מעגל להבות

השרב ששבר אותי: כשניתן לצאת מהבית, אבל ל-40 מעלות חום..

דיקלה קציר

אם הייתם אומרים לי שחלק משגרת הקורונה זה בהכרח לעבור דרך גיהינום שרבי, הייתי אומרת- עזבו. נישאר בבית.

כמה אירוני, כמובן, שבשבוע שבו ניתן לצאת מהבית, מערכת החינוך חוזרת לשגרה ובתי עסק מתאוששים מהמשבר שפקד אותנו במשך החודשיים האחרונים – חם מדי מכדי לצאת.

אחרי 4 שנים בבירת הנגב, חשבתי שעברתי הכל. סופות גשמים, שרב של עילפון וגם ימים יפים יותר עם דשא ופיקניק חברות. אבל שום דבר, שום דבר, לא הכין אותנו לשרב הזה, בו מזגן הוא צורך בסיסי של ממש, יציאה מהבית היא למקרים קיצונים בלבד, וכל מי שבא במגע ישירות עם השמש נכנס באופן אוטומטי לקבוצת סיכון של כוויות קשות ועילפון מיידי.

המומנטום של השרב הזה הוא בהחלט נפלא, שכן סוף-סוף ,כשאפשר להיות קצת בחוץ- ובאופן אירוני כל מה שאני רוצה הוא לחזור הבייתה ולעמוד דום מול המזגן, כמה שאפשר בבקשה, עד שאהפוך לקרחון.

ניסיתי להיות גיבורה, ולחשוף את גופי הלבן לשמש הלוהטת. כמובן שהמגע הישיר איתה גרם לעיוורון קשה לכמה רגעים, ולאחר מכן התחושה הכללית הייתה פרגית ביום העצמאות. עליית חום הגוף שלי כמובן גם הפכה אותי לעצבנית (ועצלנית) יותר, אבל ניסיתי לחשוב על הצד החיובי של הדבר- לפחות הורידו את חובת המסיכה! תודה באמת, רק עכשיו חשבתם/ן על השיזוף-מסיכה שכולנו נצא איתו אחרי קיץ-קורונה?

אבל אם אני אוכל לסכם/ן את השבוע הזה, עם החום ובלי החום, אין כמו לצאת מהבית. כולנו כבר מיצינו את הבינג', את השותפים, את ה"חלה-בצורת-מפתח" ו-"מלאווח-דפי-אורז" של התקופה הזו, והרגשנו שהגיע הזמן לחזור לעולם שבחוץ. פייר? היה מרגש. לראות את פארק הסופרים קצת מלא יותר, עסקים שהיו סגורים מצליחים להתאושש מהסגר האכזרי אליהם נקלעו- וגם אפילו לחזור לעבודה. כן, למשרד. שכל השנה תיעבתי אותו (אולי כי כולו צבוע בצבע צהוב-בננה מעורר בחילה), שפתאום עורר בי געגוע רב. המחשב האיטי, המזגן שנכבה ללא התראה מוקדמת והדלת שלא נסגרת עד הסוף- הכל הרגיש כמו זיכרון מתוק, כאילו חזרתי אחרי טיול אחרי צבא למשפחה, והחדר שלי בדיוק כמו שהשארתי אותו- מטונף.

הדבר האחרון הגדול שקרה לנו השבוע- הוא שובה של מערכת החינוך. אם תשאלו אותי, בחום כזה הייתי נשארת בבית ומזייפת כאב בטן, ולכן אני מצדיעה לכל המורים והמורות, התלמידים והתלמידות, שמצאו אומץ לחזור לכיתה הצפופה (אולי עכשיו קצת פחות), וללמוד או ללמד את "אנטיגונה" או חילוק ארוך. זה לא מובן מאליו, וסביר שאם היה טקס משואות שבועי- ללא ספק הייתה מורה שמשיאה משואה, על האומץ לחזור לתלמידיה (מה גם שבחום הזה, סביר להניח שהמשואה הייתה נדלקת בעצמה)…

תראו, זה לא מזהיר, וגם לא אידיאלי- אבל גם גל של חום כבד הוא שגרה. כל התלונות הרבות שהצפתי כאן, כנראה היו שיחת היום אצל רובינו גם בלי הקורונה שמסביב.וזה אפילו נחמד, שחצי ממהדורת החדשות מדברת על החום הכבד- ולא על שיטוח העקומה. גם הסחת דעת, לוהטת ככל שתהיה, היא עדיין הסחת דעת.

תשמרו על עצמכם/ן, שימו כובע ותשתו הרבה!

שבת שלום!

 

 

 

נגישות