זוגיות בימי בידוד

זוגיות בימי בידוד

דיקלה קציר

4 שנות זוגיות לא הכינו אותנו לקורונה הזאתי. לא תקופת מבחנים, לא שגרת לימודים, לא עומס בעבודה ובטח שלא תקופות הזויות אחרות. הקורונה הזאתי היא משהו מיוחד, אין ספק, במיוחד כשזה מגיע לזוגיות בבידוד.

תמיד קיטרתי שאני לא רואה אותו מספיק. לא באשמתו, גם לי היו תקופות עמוסות וגם אני וורקוהוליק לא קטנה, בעיקר מתרוצצת מעבודה ללימודים, לסידורים וחוזר חלילה. הסטטוס קוו היה "אני לא מספיק רואה אותך" והוא היה תמיד אומר "אני מת כבר שיגיע סופ"ש".

ואז הגיעה קורונה. ומצאנו את עצמנו בבידוד- ביחד. אחד עם השני, בדירה קטנה (מאוד) בלב שכונת ד' האותנטית. כל יום מרגיש כמו שבת, כל ראשון מרגיש כמו שישי, ואין שום צורך להחליף את קפוצ'ון סיום-קורס-מכ"ים שלו שאני לובשת כבר שבועיים, ברצף.

יש דברים שלא משתנים – עדיין מצטברים כלים בכיור, עדיין הוא לא מוכן לקפל כביסה ואני שוב לא ארד להוריד את הפח. אבל, לצד כל עמודי התווך (הנוראיים) האלה – נדמה שהכול השתנה. אתוודה ואגיד כבר ששנינו עובדים מהבית. אומנם לא נכנסנו למעגל החל"ת הראוי לשמצה, אבל גם פה לא הכול ורוד. אסביר למה..

זה מתחיל בחלוקת אזורי עבודה. הוא, עובד יום ביומו וצריך לפחות 2 מסכים. אני? תמיד הייתי טובה עם הלפטופ על הספה, אבל תקופת הזום הכריחה אותי להיראות כמו סטודנטית רצינית ולחפש לי מקום נורמלי להניח את המחשב. ובכך, הוגליתי לשולחן המטבח! בלי שום הסברים, בלי שום משא ומתן ובלי שום יכולת לשנות את גורל הגזירה. אומרים ש"מי שלא נשאית הופכת להיות משאית…", כנראה שזה רק מחמיר כשהמשרד שלך במרחק 5 בלטות מדלת המקרר.

וזה לא הכול. הסלון שלנו הפך לסטודיו אימוני זומ-בה. מצד אחד, אין דבר כזה זומבה בלי מוזיקה בווליום מוגזם, מצד שני – הוא מנסה לנהל שיחת ועידה בחדר הצמוד. ובכן, בתור חברה מתחשבת הבנתי שזומבה בלי מוזיקה היא סוג של סרט אילם אבל אין לי יכולת באמת לשים את הפלייליסט רגאטון בווליום שהולם לו, ובתור חסרת קורדינציה – בלי מוזיקה ועם דיליי של ה-ZOOM, הבנתי שאני מספקת קומדיה אילמת לשכנים ממול – #חסרת_חוש_קצב.

לבסוף, מגיע החלק הנורא היותר – חוסר התיאום בשעות. הוא? עובד חרוץ ושקדן, שהחליט שגם בהייטק קמים מוקדם (לא ברור למה). אני? מכזאת שנרדמת בשעה 23:00 מול "הצינור", הפכתי לציפור לילה שרואה סדרות נטפליקס עד 03:00 לפנות בוקר. נכון, זה לא הכי אידיאלי לישון בשעה כזאת ולקום לשיעור ב-09:00  אבל מבחינתי אפשר לקום ב-08:55 (כולל להכין קפה) ולהימנע לחלוטין ממצלמה בשיעור. זה לא תמיד היה ככה: כל חבריי יודעים שארוחת שישי טובה אצלנו נגמרת בכך שהוא ממשיך לצחקק עם החברים ואני – מריירת מתוך שינה על הספה. והפלא ופלא, עם תקופת הקורונה, אני היא זאת שסוחבת עד השעות הקטנות! הבעיה היא שלו יש שעון מעורר, ומיד אחרי השעון (ואלפי הנודניקים אחריו, יימח שמם) הוא עובר למשרד שלו, שאיך לא – נמצא בסמוך לחדר השינה. בקיצור, לא יודעת מי הבטיח לנו אבל לא באמת משלימים שעות שינה בבידוד.

ולמרות כל האתגרים הללו, ולמרות שממש ברגעים כאלה עדיין הכיור מפורק בכלים, אפשר למצוא את הטוב בכל הסיפור של הבידוד הזה. אנחנו אוכלים צהריים ביחד (מה שבחיים לא קרה בקמפוס כי מי לעזאזל אוכל צהרים ב-13:00?), אנחנו מוצאים את עצמנו מספרים אחד לשנייה על חוויות היום, הוא לומד יותר על העבודה שלי ואני על שלו ובעיקר – אנחנו צוחקים יותר על כל המצב ההזוי הזה. ועל השכנים.

אומרים ש-"אם הצלחתם/ן לעבור תקופת מבחנים – כל תקופה קטנה עליכם/ן" . זה כנראה היה נכון עד לתקופת הקורונה, שהביאה איתה שגרה לא פשוטה, מבלבלת ובעיקר הזויה על הזוגיות שלנו.

עד הפעם הבאה. אפצ'י.

נגישות