אוכל, אימונים, כסף ומה שביניהם – הגיגים של שלוש לפנות בוקר בתקופת הסגר

 

מיכל גושנסקי

מסתמן שאנחנו בצעדים איטיים ובטוחים לכיוון שגרה קצת אחרת. החל בהסרת מגבלת המרחק לפעילות ספורטיבית, פתיחת חנויות, וכלה בחזרת פעילות של מספרות ומכוני יופי. בחודש וחצי שהייתי בבית התפנה לי המון זמן להרהר בכל מיני אספקטים בחיים שלי, להיזכר בדברים שאני מעדיפה לשכוח באמצע הלילה ולנצח בדיעבד בוויכוחים (שחלקם קרו רק בראש שלי) במקלחת.

היו לי כמה הרהורים ותהיות לגבי התקופה בנושאים שונים שהחלטתי ששווה לכתוב, וכשכתבתי החלטתי ששווה לשתף, וזו בגדול ההצדקה למה שקורה מהשורה הבאה ואילך.

עניין האוכל

  1. גיליתי מחדש כמה אני נהנית להכין אוכל. גם כזה שדורש יותר משתי פרוסות לחם ומשהו לא מזוהה באמצע, גם כזה שלא נכנס תחת ההגדרה של "קפה". זה לא רק אמצעי בשבילי, יש בזה תרפיה מסוימת שאני רוצה וצריכה.
  2. גיליתי מחדש כמה אני נהנית לאכול אוכל. במיוחד הסוג שלא כולל שתי פרוסות לחם ואובייקט אקראי מהמקרר שניתן למריחה (זה היה קוטג' גם בבוקר?) זה ממלא איזשהו חלל ומנחם, והמכנסיים שילחצו על מסע הרחמים העצמיים ויכניסו אותי לפרופורציה מקופלים יפה בארון.

סוגיית האימונים

  1. אימונים תמיד היו חלק משמעותי מהחיים שלי. היה לי מאוד קשה לקבל את השגרה החדשה של האימונים בבית ולא בחדר הכושר נוטף הטסטוסטרון והזיעה. עד לא מזמן ראיתי באימון בבית פשרה. לא פשרה מהסוג הטוב, שאתה עושה לטובת בן הזוג שלך למשל, אלא פשרה של חוסר ברירה ו"עדיף מכלום". עם הזמן בסגר והיצירתיות, מצאתי דרכים לאתגר את עצמי גם עם משקולת אחת שיש לנו בבית ומשקל גוף.
  2.  אימונים בבית הם על תקן ה"עדיף מכלום" אצלי. כל פעילות שאעשה בימים הללו חשובה ותורמת, אבל. אני חייבת להתחיל לקרוא לילד בשמו. לעשות עשר דקות יוגה מאפליקציה פעם ביומיים, על מגבת (כתומה, שכבר צריך להחליף) שמונחת על הרצפה, ואז לעשות "פיזיותרפיה לגב" (שם כולל להתהפכות מהבטן לגב ומתיחה מדי פעם) זה לא באמת אימון כמו שאני רגילה.

העניין הכלכלי – המשק רק עכשיו מתחיל לצאת בהדרגה ממצב של השבתה. כמו רוב האנשים, חיונית אני ממש לא. לא עבדתי כבר מעל לחודש (חונכות בפר"ח היא לא עבודה אמיתית) והמצב החדש והמדאיג גורם לשינויים בחשיבה. מעבר לחשיבות של חסכונות והתנהלות כלכלית נכונה, היו לי לא מעט מחשבות על תנאי העסקה. עולם התעסוקה ישתנה בוודאות, האפשרות של עבודה מהבית תהפוך למשמעותית יותר מבעבר.

לא עבדתי כבר מעל חודש. הרגלי הצריכה שלי קצת השתנו. פחות הזדמנויות להוציא כסף (אין איפה לקנות קפה), פחות קניות קטנות "ללימודים", פחות אוכל בחוץ. אולי זו רק אני, אבל נוצרת אצלי אשליה שחסכתי המון. כדי שחלילה לא יהיה יותר מדיי כסף מבולבל בעו"ש, חיש קל אני מוצאת לו יעוד. מנסה לא להגזים עם הקניות באינטרנט, אך ללא הצלחה רבה.

הקורונה מנסה ללמד אותנו משהו – בבקשה שמרו על ריחוק חברתי גם כשנחזור לשגרה. אלא אם ה"משהו" הזה שהקורונה מנסה ללמד אותנו הוא שיעור באפידימיולוגיה, אני נוטה שלא להסכים. לקורונה אין מטרה, היא לא מקבלת סיפוק מזה שכולנו בבתים או מהדולפינים שחוזרים לונציה ומהחתולים שמעולם לא התכוונו לעזוב את בן גוריון. אולי נשים את הציניות בצד, ואולי לא. כך או כך, יש הזדמנות להפיק ממנה לקחים. מבחינה כלכלית, אישית, בריאותית. מבחינת התנהלות, היערכות של מערכת הבריאות, יציאה מהמשבר. בריאות נפשית בימים אלו היא התמודדות מרכזית של רובנו. תחושה של בדידות, חוסר ודאות וריחוק שבאופן טבעי מקשות על היצור החברתי שאנחנו.

אם יש משהו אחד שבוודאות אקח מהתקופה הזו הוא לשאול אנשים מה שלומם באמת, לעיתים קרובות יותר. למרות שלרוב נבין מהנוכחות בקרבתם את מצבם של הקרובים שלנו, יש בשאלה הזו הזדמנות לבטא את מה שפספסנו, את מה שהם מחכים להגיד בקול.

 

 

 

נגישות